החלטה בתיק ת"א 25686-03-11

1. המשיבים הגישו תביעה זו למתן צווי עשה ולפיצוי כספי בסך 300,000 ש"ח.  
   בכתב התביעה נטען, כי גורמים ממשלתיים המליצו לאשר למשיבים הקמת עסק של אטרקציה תיירותית: אוהל אירוח בדואי בעיר אילת.         
   לטענת כתב התביעה בקליפת אגוז, המבקשים (הם הנתבעים) הבטיחו ואף החלו בפעילות לשם מימוש ההבטחה שניתנה למשיבים. ואולם, נטען כי המבקשים הפרו את חובתם כלפי המשיבים, באי קיום דיון בפני הגורם התכנוני המוסמך ואי מתן נימוקים, לעניין בקשה לאישור היתר לשימוש חורג, הנדרש לשם מימוש ההתחייבויות. בהמשך כתב התביעה טענות שונות, עובדתיות ומשפטיות, בקשר לאופן פעולתם של המבקשים במישור המנהלי, תוך הפרת ההבטחה.     
   המשיבים מוסיפים וטוענים בתביעתם, כי המבקשים הפלו אותם לרעה לעומת עסקים אחרים הנמצאים בסמוך.      
   נטען כי התנהגות המבקשים גרמה למשיבים נזקים כלכליים בהיקפים נכבדים.     
   המשיבים עותרים איפוא למתן "צווי עשה", להורות למבקשים לתת להם הרשאה לעשות שימוש בקרקע ולהעניק להם רישיון עסק, לחלופין למתן "היתר זמני" לשימוש בקרקע ורשיון עסק זמני, וכן לפצותם בסך של 300,000 ש"ח.
2. המבקשים, הם הנתבעים בתביעה, הגישו בקשה לדחייה או למחיקה על הסף, מכמה וכמה טענות, בקליפת אגוז כדלקמן:

                                 א.            נטען כי המשיבים הגישו את התביעה לבית משפט השלום בבאר שבע, בחוסר תום לב, לאחר שתביעה קודמת הועברה לבית משפט השלום באילת, ובקשתם להעבירה לבאר שבע נדחו.

                                 ב.            נטען כי המשיבים לא צירפו לתביעה את בעלי הדין הרלוונטיים, מינהל מקרקעי ישראל ומשרד התיירות, אשר הבטיחו למשיבים הבטחות שלא ניתן לקיימן.

                                  ג.             נטען כי יש בתביעה ניסיון לעקוף הליכי תכנון כחוק.

                                 ד.            נטען כי מדובר בתביעה נעדרת עילה, משום שאין למבקשים סמכות להורות על "היתר זמני" לשימוש בקרקע אותו מבקשים המשיבים.

                                 ה.            נטען לחוסר סמכות עניינית, מאחר והסמכות לדון בעיקר התובענה נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

                                  ו.             נטען לאי מיצוי הליכים, בכך שהמשיבים לא פעלו להגשת ערר על החלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה כזכותם בחוק.

                                  ז.             נטען כי אין יסוד לטענה בדבר הבטחה שלטונית, הנסמכת על נספח ה' לכתב התביעה, כאשר מדובר במכתב המלצה בלבד ולא בהתחייבות מחייבת על פי היסודות שנקבעו בהלכה הפסוקה באשר להבטחה שלטונית שיש בה כדי לחייב את הרשות.

                                 ח.            נטען כי לא היה מקום לתבוע אישית את המבקש 2, ראש העיר, כאשר כל פעולותיו נעשו בשם המבקשת 1, העירייה.

3. המשיבים בתגובתם לבקשה טוענים כי יש לדחות את הבקשה על הסף בהעדר תצהיר תומך.
   באשר לטענת הסמכות העניינית, נטען כי אכן סברו המשיבים כי הסמכות נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים, אולם עתירה זהה (למעט הסעד הכספי), אשר הוגשה תחילה לבית משפט לעניינים מנהליים, נמחקה מחוסר סמכות עניינית.            
   נטען עוד, כי העובדה שהמבקשים לא הגישו ערעור על ההחלטה, מונעת מהם לטעון היום לסמכות עניינית של בית משפט לעניינים מנהליים.        
   המשיבים מוסיפים וטוענים, כי גם לבית משפט אזרחי קיימת סמכות לדון בטענות שהן בסמכותו של בית משפט אחר, הן מכוח החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים והן מכוח סמכות נגררת.